בתוך בכל סכסוך, קטן וגדול, אנחנו נוטים לאבד את נקודת האיזון, את שיווי המשקל העדין, את החכמה הפנימית, את הרכות הסבלנית ואת החמלה שבלב. ספוגים בפחד, מאוימים ומבוצרים בתוך עצמנו, אנחנו זורעים אימה ומשרים כאב ופירוד סביב. אוחזים בצדקתנו, מתעקשי
ם פעם אחר פעם שלא אנחנו היינו אלה שהציתו את המדורה לראשונה. מסרבים להבין שלאש המשתוללת אחראים במשותף כל הנפגעים ממנה. מתקשים לראות שאין לאש גבולות גזרה, שאיננה מבדילה בין 'פה' ובין 'שם'. שלא ניתן להדוף אותה אל גדרות השכנים, ושלא ניתן לשכך אותה על ידי תוספת איבה וכוח. מסרבים להסכים שאת האש המשתוללת אפשר לכבות, אם בכלל, רק בנחישות החכמה, בכוח הסבלנות, בעוצמת ההבנה וההידברות. לא קל למצוא בלהט-האש המשתלחת את הרכות, את האיפוק, את האחריות ואת החמלה, לא מן הצד הזה וגם לא מעבר לגדר. קל יותר להתפתות לאש המתלהמת בחוץ ומציתה בקלות בלתי נסבלת גם את שדות הקרב שבתוכנו. ועם זאת, מוטב שלא נשכח גם בעת הבעירה הגדולה את חכמת הדורות; את רשת קיומנו העדינה, את השבריריות והזמניות שלנו ואת העובדה שהכאב והשכול, כמו השמחה והנחת משותפים לכו-לנו. מוטב שנזכור שהשמש תפציע גם מחר על שני צידי הגדר ושהגשם בטובו ימטיר את האדמה שהייתה ותהיה כאן גם דורות אחרינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה