על עצים ועל אימון הרוח

ברבות מן המיתולוגיות העתיקות מוזכר העץ כנטוע בטבורו של העולם, והוא סמל לחיים ולקשר האמיץ שבין אדמה לשמיים, בין אדם לאלוהיו. כך למשל, על מקומו של עץ הדעת שבגן העדן נבנה, על פי המסורת היהודית בית המקדש. ובאותו המקום ממש, על פי המסורת הנוצרית, הועלה ישו לעץ הצליבה. גם המסורת הבודהיסטית מייחסת לעץ מקום של חשיבות. תחת עץ ["הפיקוס הקדוש"] ישב סידהרתא גאוטמה, הבודהא לימים, לאחר שעזב את הארמון ויצא אל היער בחיפושיו אחר מקור הסבל. שבועות ארוכים מדט גאוטמה מתחת העץ. חוסה בצילו, רגליו משוכלות, אצבעותיו נוגעות באדמה וליבו פתוח לרחשי התשוקה והפחד, והעץ מעניק לגופו ולרוחו הגנה ובטחון. ישיבתו הנחושה של סידהרתא תחת העץ הפכה לאחד מן הסמלים הבולטים של האימון הרוחני המפרך בדרך להתעוררות. ולא פחות, סמלה של דרך האמצע הפוסעת אל מעבר לשניות שבין ה'יש' [הארמון והשפע] לבין ה'אין' [הסיגופים של היער], הליכה שהיא מעבר לקצוות הקיום והאי-קיום. והעץ? אפשר שהוא הביטוי הטבעי וסמלה החי של דרך אמצע זו. הוא שביל הזהב המחבר בהרמוניה בין הארצי והשמימי – בין המוחשי לנשגב, בין תחתיות הסבל למרומי ההתעוררות, בין ניגודי הנפש בטבורו של העולם.


בתמונה "עץ החיים" שצייר קרל יונג, מתוך יומנו המיסטי "הספר האדום"