בוקר משוטט
עין עירון

האם אתה מקשיב,
האם אתה עונה לי?

בלא בעד, בלא נגד
בלא לבד, בלא יחד;
יושבת בטח
על קו המתח.

האם עלינו להתבונן רק בפריחה המלאה, 
או רק בירח בשמיים נקיים מענן? 
להתגעגע לירח מבעד לגשם, להנמיך את התריסים ולא לדעת שהאביב חולף - אלה מניעים את הלב יותר.

יושידה קנקו, מאה 14.

"דרך הנהר" - מדיטציה, תנועה וריקוד. 12 מפגשי בוקר שישי, 10:30 -13:30, החל מ-4.1.13. מנחות בצוותא איריס נייס וד"ר נעמה אושרי.

http://riverpath.wordpress.com/2011/01/10/%D7%A1%D7%93%D7%A0%D7%AA-%D7%93%D7%A8%D7%9A-%D7%94%D7%A0%D7%94%D7%A8-watercourse-way/

מחכות לכם,
איריס ונעמה

נעמה - 052-4261196 איריס - 057-4476385

"צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, 
ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר. 
וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו"

הרב קוק

"ריבונו של עולם זכיני להרבות בהתבודדות תמיד, ואזכה להיות רגיל לצאת בכל יום לשדה בין אילנות ועשבים וכל שיח השדה, ושם אזכה להתבודד ולהרבות בשיחה זו, תפילה ביני לבין קוני, לשׂוח שם כל אשר עם לבבי. וכל שיח השדה וכל העשבים והאילנות וכל הצמחים, כולם יתעוררו לקראתי, ויעלו ויתנו כוחם וחיותם לתוך דברי שיחתי ותפילתי, עד שתהיה תפילתי ושיחתי נשלמת בתכלית השלמות על ידי כל שיח השדה, שיוכללו כולם, עם כל כוחותם וחיותם ורוחניותם עד שרשם עליון, כולם יוכללו בתוך תפילתי".

רבי נחמן

ביום חולין הזה
דרכינו מצטלבות..

"מה עושים העצים? - צומחים 
ומה הבתים עושים? - עומדים 
והעננים? - נוסעים, נוסעים 
והקוצים? - עושים שריפות 
ומה הציפורים? - עפות 
עפות עפות עפות 

עפות עד שמתעייפות.

הזמן עובר ככה
והאדמה נחה
אז מה? אז מה?
אז ככה..."

על חכמת ה"כך מעצמו" הסינית..

http://naamaoshri.com/?p=1178

לַכֹּל, זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, 
תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת, . 
עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.

עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא,
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.

עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק,
עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.

עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים,
עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.

עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד,
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.

עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר,
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.

עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא,
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

כמו עמוד ענן..

"בלי להתכוון תן לעצמך ללכת
כל החישובים ייגמרו מאליהם,
כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת
משהו בך יאמר לך
המשך.."

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=489&wrkid=3010 — 

צו השעה:
לתלות את הנעליים
ולרדת מן העץ..

מחשבות על שלום..

בתוך בכל סכסוך, קטן וגדול, אנחנו נוטים לאבד את נקודת האיזון, את שיווי המשקל העדין, את החכמה הפנימית, את הרכות הסבלנית ואת החמלה שבלב. ספוגים בפחד, מאוימים ומבוצרים בתוך עצמנו, אנחנו זורעים אימה ומשרים כאב ופירוד סביב. אוחזים בצדקתנו, מתעקשי

ם פעם אחר פעם שלא אנחנו היינו אלה שהציתו את המדורה לראשונה. מסרבים להבין שלאש המשתוללת אחראים במשותף כל הנפגעים ממנה. מתקשים לראות שאין לאש גבולות גזרה, שאיננה מבדילה בין 'פה' ובין 'שם'. שלא ניתן להדוף אותה אל גדרות השכנים, ושלא ניתן לשכך אותה על ידי תוספת איבה וכוח. מסרבים להסכים שאת האש המשתוללת אפשר לכבות, אם בכלל, רק בנחישות החכמה, בכוח הסבלנות, בעוצמת ההבנה וההידברות. לא קל למצוא בלהט-האש המשתלחת את הרכות, את האיפוק, את האחריות ואת החמלה, לא מן הצד הזה וגם לא מעבר לגדר. קל יותר להתפתות לאש המתלהמת בחוץ ומציתה בקלות בלתי נסבלת גם את שדות הקרב שבתוכנו. ועם זאת, מוטב שלא נשכח גם בעת הבעירה הגדולה את חכמת הדורות; את רשת קיומנו העדינה, את השבריריות והזמניות שלנו ואת העובדה שהכאב והשכול, כמו השמחה והנחת משותפים לכו-לנו. מוטב שנזכור שהשמש תפציע גם מחר על שני צידי הגדר ושהגשם בטובו ימטיר את האדמה שהייתה ותהיה כאן גם דורות אחרינו.

על הפחד

פעם היה אדם שפחד מצילו ותיעב את עקבות רגליו. כדי להיפטר מהם רץ. ככל שהחיש את פעמיו, רבו טביעות רגליו. ככל שהגביר את מהירותו, היה צלו הולך לצדו. הוא חשב לעצמו שהוא עדיין איטי מדי, על כן מבלי שיפוש אף לרגע, רץ במהירות רבה עד שאזלו כוחותיו ומת

. הוא לא הבין שלו היה עומד בצל – היה צלו נעלם. ולו היה עוצר במקומו, לא היה מותיר עקבות. איזו טיפשות!

ג'ואנג דזה
http://www.ima-adama.co.il/religions/zen/zen_naama_oshri1_tiger.htm

עבר, הווה, עתיד..

גם ליבולים מגיע יום אחרון...

http://www.youtube.com/watch?v=uFdntAYT0Ek

עבור, הווה, עתיד..

הם עתידי
ואני עברם?
ואולי
הם עברי
ואני עתידם?

עבר, הווה, עתיד?

שופנהאואר אמר פעם, שמנקודת המבט של הצעיר - החיים הם עתיד אינסופי ושמנקודת המבט של הזקן - החיים הם עבר קצרצר. ואני, כאן על שפת הנחל, שואלת היכן בדיוק נמצאת תחנת המעבר....?

הבל

אין מחוץ להבל
'אין' מחוץ להבל
אין להבל 'חוץ'
וחוץ מזה,
הכל הבל.

חושים

השבוע במסגרת "מה שלימד הבודהא" דליק ואנכי נקליט תכנית שעוסקת בחושים ובקשר שלהם לעולם הרוח. לקראתה חשבתי על המושג common sense, שתרגומו המילולי הוא "החוש המשותף"; רמז לאופן החושי-התחושתי שבו אנחנו, בני האדם, פוגשים במציאות והיא - אותנו. מעניין שעם השנים, וכנראה כתוצאה מתמורות פילוסופיות בתפיסת המציאות, "החוש המשותף" הפך למילה נרדפת ל'היגיון', למחשבה סדורה ורציונלית של השכל הישר. מכאן אפשר אולי ללמו

ד שמקור המחשבה ההגיונית איננו נתון בהכרח ברציונל המצוי בתוככי השכל פנימה, אלא לא פחות טמון גם בחוויה החושית של הקולקטיב, או בחוויה החושית הקולקטיבית. ועל כך אפשר לומר בהיגיון: מיליארד סינים לא טועים...
ועוד באותו עניין: חביבה עלי אמרתו של פריץ פרלס, אבי תורת הגשטאלט שממליץ לכולנו: get out of your mind and come back to your senses!
אי-גיון?

האם עלינו להתבונן רק בפריחה המלאה, או רק בירח בשמיים נקיים מענן?
להתגעגע לירח מבעד לגשם, להנמיך את התריסים ולא לדעת שאביב חולף - אלה מניעים את הלב יותר.

יושידה קנקו, מאה 14. 
מיפנית - יעקב רז

בוקר..

כמו בכל בוקר,
שב והפציע הבוקר,
היום,
בפעם הראשונה

http://www.youtube.com/watch?v=U5sSEkZ86ts

כַּאֲשֶׁר תִּסָּגֵר הַדֶּלֶת 
וְאֵצֵא אֶל הַחֲשֵׁכָה,
תְּחַיֵּךְ עֲקֶרֶת הַבָּיִת
וְתִתֵּן לָהֶם אוֹת לְשִׂיחָה.

הֵם יִמְנוּ הַפְּרוּסוֹת שֶׁאָכַלְתִּי,
וּכְתָמִים שֶׁעַל שִׂמְלָתִי,
וּקְמָטִים זְעִירִים שֶׁהִקְרִינוּ
סְבִיב עֵינַי עִם זִקְנָתִי.

וְיֹאמְרוּ "חֲבָל" וּ"בְעֶצֶם",
וּ"מוּבָן" וְ"אַף-עַל-פִּי-כֵן",
וּבְחֶסֶד זָהִיר יְסַכְּמוּנִי:
"אִלְמָלֵא" – "כֵּן אָמְנָם, יִתָּכֵן" –

וְהַרְחֵק מִדִּבָּה וָשֶׁבַח,
וּמֵעֵבֶר לְכָל הַמִּלִּים,
בְּשִׁרְיוֹן צִנָּה וָחֹשֶׁךְ
אֶפְרֹשׁ אֶל חֲלַל-לֵילִי.

לאה גולדברג / יְמֵי הַסְּתָו הָאֵלֶּה

וגופך לי מבט וחלון וראי..

"תובנה היא מיידית, עכשיו, ולא עניין של זמן! כל מה שאני מלמד הוא תרופה זמנית למחלה מסוימת. באמת לא קיימת תורת הבודהא. מי שמבין זאת באמת וויתר על ביתו; הוא יכול לבזבז מיליון מטבעות זהב ביום ... יש קבוצה של תלמידים שמחפשים את מאנג’ושרי [הבודהיסאטווא של החוכמה] בהר ווּ-טאי. טעות! אין שום מאנג’ושרי על הר וו-טאי. אתם רוצים לדעת את מאנגו’שרי? מה שאתם עושים עכשיו, בלא היסוס, זהו מאנגו’שרי החי...מי שפועל ב

מלוא גופו, הרוח לא תוכל לחדור בו והוא יהיה מהיר מגץ היוצא מאבן או מברק. ברגע שימצמץ בעינו, יסטה כבר מן הדרך. ברגע שינסה לחשוב, יהיה כבר במקום אחר. אבל בשביל מי שמבין, זה תמיד כאן לנגד עיניו... אתם עצמכם מחוללים את הקשיים שעוצרים את תודעתכם.."

מורה הזן לין-ג'י, מאה תשיעית. זה שאמר, בין היתר את המשפט הידוע: "אם תפגוש את הבודהא בדרך - הרוג אותו".

הכל מחול

"אילו העצמים כולם היו נחים להם במקומם, שקטים ושלווים מנצח עד נצח – לא היינו תופסים בתחושתנו אף שמץ מהכרת פלאי ההוויה. לא קרן אור, לא צליל, לא מחשבה כלשהי היו נוגעים בחושינו המתים, חסרי תחושת עצמם. אך מכיוון שהעצמים כולם 
מסתובבים ומתגלגלים, זוהרים ומשלחי קרני אור, מתחברים ומתפרדים, חוזרים ומתהווים, פועלים ומופעלים, תוך כדי תנועה מתמדת – אנו חשים בהם את פלאה המוחשי של ההוויה, שלנו ושל זולתנו..."
מתוך 'הכל מחול' - רודולף פון לאבן, 1920

נשימה

היא שלי ובתוכי, אך איננה אני.
מחייה אותי ללא הרף, ובכל זאת, אינני מתקשה להיפרד ממנה.
רוחה הבל ואין, חסרת בית וכל מקום הוא ביתה.
חרישית, דמומה, נעה בחכמה עתיקה שאיש לא הנחיל לה.

יש משהו עזוב בתאורת חצר..

תחבק אותי אליה בנשימה חמה..

לי ההולך
לך הנשאר
שני סתווים.

טניגוצ'י בוסון, מאה 18.

אני הניצן ואני הפרי,
אני עתידי ואני עברי,
אני הגזע הערירי,
ואתה - זמני ושירי.

העץ שר לנחל
מתוך ״משירי הנחל״ של לאה גולדברג

מדיטציה

שאל הווי ז’אנג את מא דזה מדוע הוא יושב במדיטציה. ענה לו מא דזה, ‘אני רוצה להיות בודהא.’
נטל המורה אריח רצפה והחל ללטשו על פני סלע. שאל אותו מא דזה, ‘מה אתה עושה, מורי?’
‘אני מלטש [את האריח] על מנת לעשותו מראה.’
‘איך אפשר לעשות מראה על ידי ליטוש אריח?’
‘איך אפשר להיות בודהא על ידי ישיבה במדיטציה?’

מא דזה [מאה 8] לומד ממורהו, הוּוי ז’אנג, על ההבל שבהצמדות למדיטציה.

מדיטציה

שוטחת מזרן דק על הרצפה. במרכזו פורשת בעדינות את כרית הישיבה. מדיטציה. מניחה את האגן במרכז הכרית. שוכלת רגליים. כפות ידי מונחת זו בחיק רעותה, אגודל נוגע קלות באגודל. חוליות הגב זקופות בגמישות, כערימה של מטבעות שמונחות ברכות זו על גב רעותה. ממרכז האגן ועד קצה הקודקוד כמו משוך חוט משי עדין. הראש מאמיר אל על, האגן משריש עצמו אל מעבה האדמה. ובין שמיים וארץ מתוח קלות המיתר של הלב – לא מתוח מדי, לבל יפקע

. לא משוחרר מדי, לבל לא ישמע בו הצליל. המיתר מתוח במידה הנכונה, אותה יודע הלב, והוא לבדו. ערות רפויה, רפיון ער.

מניחה את חוט תשומת הלב על המיתר, מגלה את תנועות הנשימה בגוף. מזמינה את הלב ואת התודעה לשוב בצלילות למקום בו נוכחת הנשימה, נוכח גופי, לכאן. קוראת לתודעה לשוב בשלמות הביתה. והנשימה שעושה דרכה מקצות עולם זורמת פנימה אל גופי, כמים שנעים בפשטות ובטבעיות ממעלה המפל אל תחתיתו.
נושמת את נשימתי, והיא - אותי. זיקה רוחנית. חשה את פעמי הנשימה בהלמות הלב. בתנודת הכתפיים. בתנוחות הבטן. בתנועת התודעה. גופי יודע את נשימתו מעצמו, יודע את חיותו בידיעה שאינה יודעת. נשימתי לא זקוקה לעצותיי, לא נסמכת על דעותיי, לא מבקשת את חכמתי. איני יכולה להתנגד לאוויר שממלא אותי כעת. איני יכולה גם לאחוז באוויר שמבקש להיפרד ממני ולהמשיך לדרכו. הרוח עובר, בא וחולף כרצונו, מתנגן בטובו על תיבת התהודה שלי.
בלא דעות, בלא מחשבות, בלא בעד ובלא נגד, איני יכולה אלא להתמסר לגלי הנשימה. אדוות הרוח, נצח חד פעמי שבנדיבות לבו מזין אותי, מחייה לרגע זעיר ומסתלק לדרכו בלא להותיר בי סימניו.
למן הנשימה הראשונה ועד לאחרונה, למן רגע לידתי ועד לרגע מותי אני משכן ארעי לאינספור נשימותיי. אין ספור קבלות פנים, אין ספור פרידות. אין ספור פעימות חשופות, אין ספור התמסרויות לרוח. בלא אחיזה, בלא השתוקקות, מזכירה לי הנשימה שמתחת האף ברב צניעותה את כל תורת הבודהא; את חכמת הריקוד ואת תבונת החיים.

על הדרך..

אני יכול לחפש ולמצוא משהו שאני יודע שאני מחפש, במקום שאני מחפש: מפתחות במגירה למשל. אני יכול לחפש משהו שאני יודע שאני מחפש, ולמצוא משהו שאיני מחפש: תמונת מחזור מהתנועה, למשל. אני יכול לחפש, בלי לדעת מה, ולמצוא משהו שלא ידעתי: שביל חדש בהר, תחושה של סחרור, גן קטן בקצה רחוב, דת חדשה, ידיד בפונדק, למשל. ואני יכול להיפטר לחלוטין מעמדת המחפש, ולמצוא תמיד..

יעקב רז, בהקדמה לספר "שיחות מטורפות".

לך לך..

"לֶךְ-לְךָ מֵֽאַרְצְךָ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶֽךָּ.." פרשת השבוע - ראשיתו של מסע הקריאה המחודש בתורה ושיבה אל הדרך הנצחית אל עצמנו - והיא מתחילה בנדודים. הזמנה להניח למוכר, לארץ ולמולדת. להיפרד ממחוזות הידיעה והוודאות. להתפנות מאזורי הנוחות והבטחון. לוותר על האחיזה ועל האהבה של חיק ההורים, על נקודות המשען ועל השורש. ללכת ושוב ללכת בעקבות הלב, שמבין שהכל כאן, שזו זו "הארץ אשר אראך". להתמסר לדרך ולצעוד צעד ראשון במסע האינסופי של השיבה הנצחית הביתה.

קיץ 91
עם אמיר, בכורי

זכרו ידידיי, בעוברכם על פני
כפי שהנכם עתה, כך אף הייתי אני בימיי.
כפי שהנני עתה, גם אתם תהיו בוודאי
הכינו עצמכם לבוא בעקבותיי.

כיתוב על מצבה במסצ'וסטס.
מתוך "מי מת?" של סטיבן לוין

בהחשפות הזאת
עוד יום, עוד יום..

תורת היחסות [בטיבטית]

קו שאורכו 6 ס״מ קצר מקו שאורכו 8 ס״מ.
קו שאורכו 8 ס״מ קצר מקו שאורכו 10 ס״מ. 

אימרה טיבטית

חלף הלילה הקצר.
בחלק הרדוד של הנהר
נותרה פיסת ירח.

טניגוצ׳י בוסון (1715-1783)

מסע דניאל / יצחק אורפז

"וחושב אני, כל שמצוי בזרימה מצוי בגרגר-החול הבודד, וכל שמצוי בעולם מצוי בכל עצם מן העצמים בעולם, וכל עצם בעולם נושא עליו את חותם כל הבריאה; והנה, מביט אני בגרגר שבידי, והוא אחד ויחיד ודבר אינו דומה לו ודבר אינו מגבילו, וחש אני בו בלבד. ואומר אני בלבי: חד-פעמי הוא העצם הבודד, לא היה כמוהו מלפנים ולא יהיה עוד כמוהו לעולמים בתוך הזרימה הנצחית אל השונה; וחושב אני שגדול הוא העצם הבודד בחד-פעמיותו מן הע

ולם כולו, שאין בעולם כולו מה שאין בו ועוד יש בו מה שאין בעולם; ומבקש אני לדעת מה הוא שישנו בו ואין בעולם; ומביט אני בגרגר-החול – וחומק לו הגרגר שבידי; ועוצם אני את עיני ופוקחן – והנה הגרגר הזה כולו וגם אני עמו בתוך עיני. – ידעתי כי אין לזה מילים. ואמרתי בלבי: כל דבר בעולם הוא לב העולם, ואין דבר גדול מדי ודבר קטן מדי, ואין מעשה חשוב ומעשה בלתי חשוב והכל הוא שווה ערך בבריאה.- ראה את החיפושית שהילוכה מלכותי ואינה מואסת בגללי עיזים. וחושב אני בלבי: אשרי האיש הרואה כל דבר בחד-פעמיותו – במגע ידו יפריח אבן, קללתו ברכה וגם טירופו חסד וכל מעשהו שמחה. ושומע אני קול קורא בחלונות: ראה כל דבר בחד-פעמיותו ואתה נושע".

אין אני..

כתב העת של "בודהיזם בישראל" מוקדש הפעם לאחד הנושאים המאתגרים במשנה הבודהיסטית - ה"אין-אני". 
באיזה מובן אני "אינני אני"? בלא שנדחה את הקיום וניפול לקצה הנהיליסטי ובלא שנקבל כמובן מאליו את נצחיותו של ה"אני" הנבדל - מציע הבודהא מבט של דרך אמצע על קיומנו: אמנם קיימים, אך לא קיימים בנפרד מעולם ומלואו; קיומנו הוא שלוב הוויה, "שלוב היות" בלשונו של טיך נהט האן, והפנמה זו של אופן קיומינו - משמעה שחרור גדול.
קריאה מהנה, שלובת-היות..
http://www.buddhism-israel.org/files/magazine/anata.pdf#zoom=70&page=1

הצל רומז על הענף
העקבות - על בעל הכנף
אדוות הנחל - על ההווה שחלף

סימן מצביע על סימן
מורה על שביל המחפש דרך.
בוקר שבת על גדת הנחל,
במקום בו השביל חכם מן המסמנים אותו

כשאני אומר: "אני חושב"
ואת אומרת: "אני חושבת"
אז אני חושב לעצמי: "איך זה לחשוב עם ת' בסוף המילה?
ואולי כשאחשוב 'אני חושבת' תשתנה לי המחשבה?"