על הריקוד

על הריקוד...

“הרי זאת אמנות המקלה יותר מכל אחרת לרדת למדרגת שעשוע ולעלות לדרגת פולחן. לפי טבע בריאתו קרוב הריקוד לאלוהים ולשטן. כי אין כמעט אמנות אחרת אשר הבשר והרוח מלוכדים וממוזגים בה מזיגה בלתי נפרדת כל כך. הוא משארי בשרו של רוח הקודש, הסמל הנצחי של קדושת המקדש, שארית הפולחן של האם הגדולה, ו”כל עצמותי תאמרנה” של המתנבאים. השבעת הארוס והשבעת הרוחות הרעים. בריקוד חזה האדם מבשרו את השחרור והגאולה: למן האדם הפרימיטיבי ועד האיש המודרני הספקני. מאותו שבט האינדיאנים הנוצרים, המאמינים כי על ידי הריקוד יקימו לתחייה את ישוע-המשיח, עד לאלוהים הרוקד של פרידריך ניטשה ועד לאותה הפקחות של בן סורר ומורה, המשורר המפוכח ז’אן קוקטו, החולם על מוסיקה שלצליליה רוקדת רוחו של האדם בן המאה העשרים את ריקודיה הטהורים והעליזים ביותר. ועם כל קרבתה אל הפרימיטיבי הנצחי תהא האמנות הזאת ודאי לעולם ועד, האמנות הפרובלמאטית ביותר, הקרובה ביותר לאדמה והשואפת לעולם להינתק ממנה. בתפישה הפשוטה ביותר, בתפישת הנשיות הנצחית והעממית הבריאה של לה-ארגנטינה, בתפיסה החצרונית, המנייריסטית של הבלט, ובתפישה הפסיכולוגית המסובכת של הריקוד הגרמני עד מרי ויגמן ועד בכלל – הריקוד נשאר לעולם: הוא עצמו. האבקות גופו של האדם עם חוק המשיכה הניוטוני . האבקות רוחו של האדם עם הסטאטיות שבשגרת החיים. רצון הגאולה.”

לאה גולדברג