בתי היקרה,
הגר,
מי יודע היכן את כעת? ערב שבת, ארץ נכרייה.
לב עמוס ברגשות שאין להן מילים? ראש שופע מחשבות שאין להן סדר?
בלב המסע אל המקום הכואב בתבל את נמצא לבדך, עם חבריך למסע החיים.
ואנחנו מרחוק כל כך, לא יכולים אלא לשער את גודש השעה, את גודל המעמד. עומדים מנגד ומחבקים מרחוק וליבנו חסר אותך.
בחווייתי, הגר, לא עברו אלא ימים מספר מאז עמדתי אני, נערה צעירה, על אדמת אירופה מנסה להבין את גודל הזוועה. בחווייתי, לא עברו אלא ימים מספר מאז היית את, ילדה רכה ומתרפקת על זרועותיי, והנה את עצמך, ערב גיוסך, עומדת נוכח אותן הזוועות ממש; עושה צעדים ראשוניים במסע המורכב הזה ושמו 'להיות בן לעם היהודי', מתחבטת בשאלות של מוסר וכאב במחוזות ארץ של אפלה אנושית.
לא יכולה להימנע מן המחשבה על גורלנו, על שרשרת הדורות. לא יכולה להימנע, בתוך זאת, גם מן השאלה איך שילדה יפה וצעירה שכמותך נדרשת לבקר באזורי החשכה של ממלכת האדם?
בתוכי מקננות שתי תשובות, והן סותרות. האחת יודעת, כמו בטוחה. השנייה נותרת עם היסוסיה. האחת מדברת בגרונה את שפת ההיסטוריה, העם, המולדת, השכחה והזיכרון. את שפת הזיכרון של האתמול לתועלת חיי המחר. האחרת פורטת מנגינה אישית, פרטית.
עדינה יותר.
שברירית יותר.
ספקנית יותר.
מנגינה של אמא [אם תרצי, אפשר לכנות אותה כך].
אם יש סיבה בגללה המסע הזה נחוץ, הרי שאיננה נמצאת רק בשדה הקולקטיבי, בשדה הצדק של האומה והעם היהודי. לא רק בשם צדק הדורות.
אם יש סיבה למסע היא נמצאת לא פחות [אולי גם קודם לכל] בשדה הלב האנושי שלנו. הלב שלך, הגר, כאישה בת חירות, כבת אנוש. כי "במקום שאין בני אדם", כמו שאומר הביטוי "הייה אתה אדם".
במקום שיש עוולה ואי צדק, במקום שיש חוסר חמלה וצרות עין ולב, היי את זו שליבה יוצא אל העולם,
אל החלש,
אל האחר.
היי את האדם. חשפי את אור אנושיותך.
בלכתך בשבילי העפר שרמסו בעיוורון וברשע את חייהם של חפים מפשע, מוטב שתזכרי את [ובאמצעותך נזכור כולנו], כי את הנורא בפשעי האנושות, את רצח האדם ההמוני, ביצעו לא חיות אל-אנוש אלא דווקא בני אדם, כמונו.
אדם חטא לאדם.
אדם קטף חיי אדם. ילד. אישה, זקן.
בני אנוש קטלו את חיי בני אנוש.
בניו ובנותיו של אותו האל,
ביניהם ובנותיהם של אותם השמיים, אותה חלקת האדמה.
לאחר האכזר אנחנו קוראים לא אחת בשמות.
קוראים לו 'מפלצת', קוראים לו 'רוצח', קוראים לו 'חיה אנושית'.
אלא שבכך אנחנו מדירים ומסלקים אותו משדה הקיום שלנו, כאילו אין הוא יכול לצמוח בקרבנו. שוכחים שהוא יכול וגם עלול להימצא בתוך כל אחד מאיתנו, כיחידים וכחברה.
והרי הם-הרוצחים ואנחנו-בני הנרצחים, כולנו בני אדם.
את אחינו ואחיותינו שחיו על אדמת פולין וגרמניה ואירופה הגדולה הוציאו להורג אנשים מתורבתים, גברים ונשים שוחרי מוסיקה ואוהבי שיחה ופילוסופיה.
בני עמם של גדולי המחשבה האנושית במדע ובאמנות שהפכו יופי לאיבה, לעוולה ולאיוולת.
לעיתים, בקלות המחשבה, אנחנו נוטים לייחס את האכזריות לארץ הזוועות הנאצית, לגיאוגרפיה האירופאית ולהיסטוריה של המאה שחלפה. ובכך, נוטים לשכוח שאכזריות שכזו עלולה לצמוח בכל מקום ובכל עת. גם כאן, בלבם של מי ששכחו את טבעם החומל, במי שהפנו עורף לצלמם האנושי, במי שהלכו שבי בעיוורון אחרי שיכרונם של שוטים וצרי לב.
אם נדע שבכל אחד מאיתנו גלומים זרעי הטוב, היופי, החסד, החמלה, האחריות והאהבה, שיכולים להפוך לחממה שמתקנת עולם; אם נדע, שבכל אחד מאתנו גלומים גם זרעי הפורענות, האכזריות, צרות העין וצרות הלב, שיכולים להפוך לאפלה שהורסת עולם – כי אז ניקח על עצמנו את האחריות האישית והקולקטיבית לבנות עולם טוב יותר.
והרי היותנו בני אדם, בני אנוש, בני האל, פרשו קודם לכל היותנו רעים [ידידים] זה לזה ולא רעים [אכזריים] זה לזה.
להיות אכזר, פירושו להיות אח-זר. זר לעצמך וזר לזולתך. להיות בן אנוש, כמו שאמר הלל הזקן, פירושו לאהוב את רעך ממש כמו שאתה אוהב ומכבד את עצמך.
כשנדע לאהוב יותר, נשנא פחות.
כשנשא פחות נדע לאהוב יותר.
לאהוב ולחמול לעצמנו ולעולם, להרבות טוב בעולם, כמשנת הרב קוק, היא ברכת הדרך שלי לליבך, בתי.
כעת, במקום הבלתי אפשרי הזה, ובכלל.
אהבה היא אולי המילה האחרונה שתוכלי למצוא סביבך במחנות ההשמדה.
מילה שחסרה הייתה [ואולי עדיין איננה] במחוזות האימה בשנותיה הקשות.
פחד, מוות, שנאה, אכזריות, כאב וסבל אין קץ נפוצים [אז ואולי גם היום] הרבה יותר.
אבל, בתי היקרה, דווקא שם, מתוך ניצחון הרוח החופשית,
מתוך האנושיות והאופטימיות, מוטב שנזכור, כי סבל ורשעות מולידים רק עוד סבל ורשעות, ומחוללים מעגלי איבה הדדיים שאין להם סוף.
ולכן, אם נרצה למגר את כוחות החשכה, מוטב שנטפח את טוב ליבנו:
את היפה, את המוריק, את המועיל והמחייה. נושיט יד, נקשיב, נגלה חמלה, רגישות, עדינות, סבלנות, רוך. בצניעות, בענווה ובאהבה.
סופה של האהבה להוליד עוד ועוד אהבה.
וכך תשמרי על העולם, ילדתי. מכאן, נולדת גם את, בתי.
וכך תקוותי שתמשיכי ותצמחי.
לא נוכל לחמוק מן הסבל האישי והקולקטיבי. מוטב שנכיר בו, נכיר אותו. וממנו נחפש את המוצא לעולם יפה יותר.
אוהבת,
ומתגעגעת,
אמא
