מושג מן האסתטיקה היפנית המציין סוג של עצבות, אותו שובל של עצב המופיע, למשל, כשאנו נפרדים ממשהו. זה העצב בשל חלופיותם של דברים. לעתים זה מה שאנו מרגישים למראה עלה נושר, קליפת חרק, גוויית ציפור, קצף שהותירה על פני המים סירה ההולכת מאיתנו, חפץ שהותיר אהוב, קולה של ציפור או הד קריאתה של חייה הרחק בהרים.
בפתיחת האפוס היפני הגדול הייקה מונוגאטארי [מאה 13] נאמר: "הצליל של הפעמון ממקדש גיון מהדהד את החלופיות של כל הדברים. צבעי פרחי הסולה מגלה את האמת שכל הפורח ייבול. בעלי גאווה לא ייכונו לעד; הם כמו חלום בליל אביב. בעלי הכוח נופלים; הם כמו אבק ברוח". שיר ההייקו המפורסם של באשו [מאה 17], אומר,
"עשבי הקיץ -
מה שנותר מחלום
הלוחמים" [מתוך "זן בודהיזם - פילוסופיה ואסתטיקה", יעקב רז]
ואני מצרפת לאלה את האווארה מן החוויה היוונית, כך כמו שפגשה את לבנו ברציף המעבורת, בדרך הביתה..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה