אֲנִי הָאִשָּׁה
לְלֹא זְמַן,
חָמַדְתִּי זְמַנָּה הַשּׁוֹפֵעַ שֶׁל רֵעָתִי
וְהִיא קִנְּאָה בִּי עַל כִּי לִי אֵין זְמַן.
חָלַמְתִּי עַל נְטִיעַת יְעָרוֹת
וּבְהֶשֵׂג יָדִי אַךְ שִׂיחִים בּוֹדְדִים,
שָׁאַפְתִּי לָרוּץ בְּרִבְבוֹת מֵרוֹצִים
וְהִתְנַסֵּיתִי בִּשְׁבִיב אֶחָד בִּלְבַד.
אַךְ יוֹדַעַת אֲנִי כִּי אֵינֶנִּי זְבוּב
שֶׁבָּקַע בַּשַּׁחַר וּמֵת בַּדִּמְדּוּמִים.
יוֹמִי הוּא רִמּוֹן
מָלֵא גַּרְעִינֵי שָׁנִי –
הַזְּמַן הוּא יְדִידִי הַמּוֹנְעֵנִי מִלְּטָעֳמָם בְּבַת אַחַת
כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִכָּל אֶחָד.
מֵאַחַר שֶׁכָּל גַּרְעִין הוּא יְקוּם וּמְלֹאוֹ –
טוֹב לִהְיוֹת אִשָּׁה לְלֹא זְמַן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה