"היו זמנים בהם לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר על זהרו של הרגע העכשווי לטובת פעילות כלשהי, בין אם של היד או של המוח. אני אוהב לקבוע שוליים רחבים לחיי. לפעמים, בבוקר קייצי, לאחר שרחצתי כהרגלי, הייתי יושב בפתח שטוף השמש, משעת זריחה ועד הצהריים,

שקוע בהרהורים בינות לעצים, בבדידות ובשקט ללא הפרעה, שעה שהציפורים זמרו או התעופפו בדומיה ליד הבית. רק השמש האירה דרך חלוני המערבי, אך קול עגלתו של עובר אורח בכביש המרוחק הזכירו לי שהזמן חלף.

באותן תקופות צמחתי כמו שהתירס צומח בלילה; הן היו טובות עבורי יותר משיכלה להיטיב עמי כל עבודת כפיים. זה לא היה זמן שנגרע מחיי, אלא התווסף מעל ומעבר למכסת חיי הרגילה. קלטתי למה התכוונו אנשי המזרח כשדברו על הגות ושביתה מכל מלאכה. בדרך כלל לא הייתי מוטרד כיצד חלפו השעות. היום התקדם כאילו הוא מאיר על מה שאני עושה; היה בוקר והנה, כבר ערב, מבלי שבצעתי משהו מיוחד. במקום לזמר כמו הציפורים, העלה בי מזלי הטוב והנמשך חיוך דומם. כפי שהדרורים צייצו מעל ענפי העץ שממול, כן יכלו לשמוע מתוך הקן שלי, את סלסול קולי המופנם".

הנרי דיוויד תורו - מתוך ספרו "וולדן"

תורו [ 1817 - 1862] פילוסוף הטבע, סופר אמריקאי ומבשר התנועה האקולוגית שקמה כמאה שנים לאחר מותו. לבד מכך שייצר עפרונות ומדד אותם, הוא התבודד משך שנתיים על שפת אגם וולדן במסצ'וסטס; שם חי בפשטות, מתוך בחירה, גידל את מזונו וביקש לחיות בהרמוניה עם הטבע שחבק את כל כולו.

התמונה מתוך: earth story