שבת בנחל..

אלמלא השעון שתקתק
לא ידענו שכה רחוקים אנו
כבר מהבוקר..

בעמק יפה
בין כרמים ושדות
עומד מגדל
בן חמש קומות... 

שיחת רעים..

שיחה שהייתה לי היום, כאן, במרחב הוירטואלי:

-פה?
-פה..

-אני מבין שאת מדריכה בודהיסטית. נכון?
-משתדלת

-אני לא מסתדר עם הבודהיזם. זה לא עוזר...
-לא חייבים כנראה..

-למה כוונתך?
-אם לא מתאים, לא חייבים..

-היו לי תקוות שזה יעזור. כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.
-הנה למדת משהו בודהיסטי חשוב..

[חיוך..] ושבת שלום
-גם לך..

הָאִירִי אֶת כְמִיהותיךְ.
הִתְבּונְני בְמִי שֶאתְ.
חִדְלי לִשְגות בְדִמְיונות.

אתְ חֲפֵצָה בְּמָה שֶיָקָר עֳמֻקות
ונָדִיר
ועִם זאת, קָרוב.
אַל תְחפשִיהו. זֶהו כּלום
וכְלום בְתוך כְּלום.

מתוך 'שיר עירום'
שכתבה המשוררת הקשמירית בת המאה ה-14, ללה.
תרגמה: הדס גלעד

לביתי האהובה אחינעם, ביום חגה [11.4.14]

אמש, חבוקים בחיק משפחה אוהבת וחברים קרובים חגגנו בחצר הבית את התבגרותה של אחינעם, בת הזקונים שלנו, שהגיעה למצוות. ברוח המסורת המשפחתית של האירועים הקודמים לאמיר, להגר ולאבישג, פתחנו את הערב בשירה ובטקס הענקת 12 מתנות סמליות. תריסר מן הקרובים לאחינעם נשאו ברכה באמצעות חפץ מטפורי ובעל משמעות, ברכה שהיא ביטוי של אהבה וגם צידה לדרך ולחיים.
והנה כאן המילים שכתבתי אני, החותמת את מעגל המברכים...

אחינעם אהובתי,
מברכת אותך בכל הטוב שבעולם באמצעות חוט רקמה אדום שעטוף במטפחת של סבתא. כמו חוט הרקמה, מאחלת לך בתי שתימצא בך העוצמה והגמישות, הרכות, העדינות והיופי באשר תלכי, באשר תהיי. שבמסעות חייך תדעי לרקום בתבונה ובחמלה חלומות למעשים טובים. שתדעי לטוות חברויות של אמת וקשרים כנים ותומכים שיאירו את לבך ואת מעגלי חייך.
ועוד אני מאחלת לך שתשמרי על קשר חם, פתוח וקרוב עם משפחתך ואוהבייך, ושחוט הלב שלנו – שלך ושלי – החוט שנולד באהבה וחתם את רחם ההולדה שלי, יישאר קרוב תמיד גם כשבבוא היום תרקמי באהבה בחוטי גופך את קן חייך.
חוט לבי, עטוף בחכמת הדורות מוגש לך באהבה אין קץ.
היי ברוכה במסעך, ילדתי,
אוהבת,
אמא

כן..
והיו גם קליידוסקופ ותיבת נגינה,
צרור מפתחות ונעליים,
יומן מסע ופסלון עתיק יומין,
וזרעים של פרח ושוקולד
וגם שק אחד מלא כוכבים והשראה..

מאחלת לכולנו שנרבה בשמחה אביבית רקומה בכל טוב בערב חג חירותנו..

שלושה ימים / לאה גולדברג

אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּלֶב הַמִּדְבָּר
ואֵין לִי אֲפִילוּ כּוֹכָב אֶחָד
וְהַרוּחַ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֵלַי
וְהַחוֹל לֹא יִשְׁמוֹר אֶת עִקְּבוֹת צְעָדַי.
***
קָרָאתִי: עֲנֵנִי - לֹא עָנַנִי. 
דָפַקְתִּי: פְּתַח לִי - לֹא פָּתַח
בַּחוּץ הָיָה עֶרֶב לוֹהֵט וְחִיוֵּר
הָלַכְתִי לִדְפּוֹק עַל שַעַר אַחֵר.

קָרָאתִי: עֲנֵנִי - לֹא עָנַנִי.
דָפַקְתִּי: פְּתַח לִי - לֹא פָּתַח
בַּחוּץ הָיָה לַיְלָה חוֹנֵק וְעִיֵוור
הָלַכְתִי לִדְפּוֹק עַל שַעַר אַחֵר.

לָחַשְתִּי: עֲנֵנִי - לֹא עָנַנִי.
בִּקַּשְתִּי : פְּתַח לִי - לֹא פָּתַח
בְּבוֹקֶר אֵין טַל, עָלְתָה הַחַמָּה
וְכָך מְצָאוּנִי שׁוֹמְרֵי הַחוֹמָה.

**
שְׁלוֹשָׁה יָמִים לֹא מָש זִכְרוֹ מִמֶּנִּי
וּבָרְבִיעִי פָּרַסְתִּי אֶת הַלֶּחֶם
וּבָרְבִיעִי פָּתַחְתִּי אֶת הַצֹּהַר
וּבָרְבִיעִי רָאִיתִי אֶת הַיָּם.
וּבָרְבִיעִי יָדַעתִּי שֶׁהַיָּם
יָפֶה מְאֹד וּמֶרְחָבוֹ כָּחוֹל
וּבְמַשַּב הַרוּחַ הַמָּלוּחַ
רֵיחַ הַיָּם, לֹא טַעַם דִּמְעוֹתַי.

פארוס, אביב 2014...פרידה איטית..

אז מתי התחילה הסדנא?
כשהתיישבנו למדיטציה על ערימת הכריות הצבעוניות באולם הגדול עם רצפת הטאטמי בטאו'ס? או כשהגענו לאי פארוס בתום מסע נדודים לילי? ואולי כשנשקנו לאהובינו בבית נשיקה אחרונה וטעמנו יחד את טעמה החמוץ מתוק של הפרידה הצפויה? ואולי כבר קודם, כשחברה טובה סיפרה על החוויה הנהדרת שלה מ"דרך הנהר" באביב האחרון וניעור בנו הרצון העז [שלא לומר תשוקה] לנוע גם אנחנו ליוון? ואולי אפילו קודם..?
ומתי היא מסתיימת, הסדנא? כששבים הביתה בעקבות השובל הארוך שנשרך מן המעבורת בתנועתה הלוויתנית מפארוס לאתונה? ואולי אחרי החיבוק החם מבני הבית, כשנושרת עוד פיסת ריקוד מן המפגש עם האבנים העגולות בקולומבריטיס? או אולי כשחוזרים כך פתאום לנוע בקצב היומן ושוכחים את התנועה הקשובה שהכתיבו לנו הרוח, הגשם והשמש באי? ואולי היא לא מסתיימת מעולם, הסדנא, זו שמעולם גם לא התחילה?
ובכל זאת, נותרות מאחור כמה דמעות מימי האביב מרחיבי הלבב, דמעות של שמחה שאת ניחוחן המתוק והמלוח לא תוכלנה לתאר גם היפות שבמילים.
תודה מעומק הלב לכל מי שנתן בנו אמון ויחד נדד עמנו לפארוס במסע שלא החל ושאין יודע גם את סופו...

והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות...

ריפוי פשוט?

תוהה לא אחת על מהות הריפוי, אם בכלל יש לריפוי מהות אחת: 
עד כמה יש בו מן הקבלה השלמה והמוחלטת של המציאות, ההבנה שכך הם פני הדברים, בלא טוב או רע, בלא נגדי ובלא בעדי, פשוט כך, ואולי לא פשוט, אבל רק 'כך'. ועד כמה יש בו, מצד שני או אולי מאותו הצד, איזו דרישה בכל זאת לנוע הלאה, לא לשכון בדכדוך יותר מדי, לא לרדת מהציר המרכזי של זרם הדברים אל השוליים המתבוננים, המשתהים, המטילים ספק. להתגייס מתוך עצמנו, להזיז, לשנות, להדוף את פני המציאות ולפלס דרך הלאה במעלה הנחל הקיום.
פשוטה כל כך במילותיה היא תפילת השלווה [המיוחסת לפרנסיסקוס מאסיזי ומאז התגלגלה להיות גם ההמנון של האלכוהוליסטים האנונימיים] כמו חופנת במילותיה את חכמת הריפוי כולה. עדינה ולעולם, לעולם מאתגרת.

אנא אלי,
תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה - לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,
אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.