לא ישבתי שנים במנזרי זן – ביפן, בסין, בוייטנאם או בבורמה. לא שמעתי את תורת הסוד מפי מורים קשישים בהרים. לא ביליתי חודשים או שבועות בשתיקה, וגם לא יצאתי מביתי לנדודים ביערות נידחים או במערות חשוכות בקצות העולם. לא גיליתי את האור וגם לא פיתחתי שיטה, ועל שמי אין גרסה של 'הדרך אל האושר'. למעשה, לא גילית דבר וחצי דבר. חייתי כאן, בחלקת האלוהים הקטנה, בין הנחל לים, בשמחות ובעצב. החלפתי חיתולים והנקתי בלילות. ביליתי בגני משחקים, במדשאות, בחולות מתחת לעצי האיקליפטוס, באסיפות הורים ובמחנות הקיץ. התרגשתי למראה שן ראשונה וצעד ראשון. בכיתי ביום בראשון בכיתה א' ועם קבלת הצו הראשון שתיים שנים מאוחר יותר. מכל אלה, למדתי דבר או שניים על החיים. למדתי, ועדיין לומדת.
למדתי, למשל, שלא כל מה שאבקש יתקיים. שהסבל בתוכי גדול יותר מן הכאב שבא מן העולם. למדתי שאחיזתי בדברים – באנשים, בזיכרונות, בהנאות הגוף והחומר או בנפלאות רוח – האחיזה הזאת מייסרת ומכאיבה. למדתי שאש האיבה שורפת אותי כהרף עין, ושחום האהבה מאיר במתינות ובחמלה. כאילו המדובר באש אחרת. עוד למדתי ש'ככה' זו כן תשובה, ואפילו – כמה מוזר - מקור למעט נחת, קבלה, השלמה. למדתי שלקבל את הדברים הקטנים משמע לצעוד צעד קטן בדרך ארוכה לשחרור הלב.
למדתי [ועדיין עלי להמשיך וללמוד] להקשיב בסבלנות לפחד, לבכי ולעיוורון. למדתי לנשום בחמלה ובמתינות אל הכאב. לחבק ברוך ובהבנה גם את הגעגוע שלא מרפה. למדתי להתיידד עם בערות הלב ולהטות אוזן גם לקנאה ולצרות העין. למדתי להתבונן בצער שאין לו סוף. פעם חשבתי שיום יבוא ויוכל להסתלק. היום, זקנה מעט יותר, יודעת לומר בהכנעה שסיומו של הכאב הוא אולי רק עוד אשליה.
מאנשים ומנשים שפגשתי בדרך למדתי משהו על חשיבות ההקשבה. למדתי שכאבם אינו שונה במאומה משלי. שזה רק עניין של גיאוגרפיה. למדתי [וכן, גם בזאת עלי להמשיך ולהתאמן] עד כמה קשה להקשיב לאחרים מבלי לשפוט אותם, מבלי לבקר ומבלי לייעץ. למדתי עד כמה לא פשוט להיות פשוט. כמה מסובך רק להקשיב בלא לדעת. מעת לעת נדמה לי שאני יודעת. אלא שאז, בדיוק אז, מתגנבת בי היהירות, ותחושה של סיפוק עצמי מתמקמת לה בחזה. הישג? תובנה? ידיעה? שלי? אני? וללא רחם בא גל של כאב הגאווה. למדתי להקשיב גם לכאב הזה, לזהות את המחשבה הטיפשית שיש לי או לדרכי איזו חכמה ייחודית ומיוחדת. והנה שוב, אני נופלת בסבך הידיעות, מתפתלת ברשת השחץ.
למדתי [ועוד עלי להתאמן בלא סוף] לפנות את הלב. להניח. לנשום בצניעות את פעימות העולם, לקבל את מה שבא בלא לדחות. להיפרד ממה שמבקש ללכת, בלא לאחוז. לא שלי היא הנשימה הזו. לא שלי הפעימה הזו. לא שלי ההוויה הזו.
הכאבים בדרך, ייסורי הגוף ופיתולי הרוח, לימדו אותי שחמלה פותחת את נתיבי הלב ושסליחה סוללת שבילים חדשים ביחסים. למדתי שאהבה ונדיבות יכולות להתחפש לפעמים לחמדנות או לתשוקה. שיש בהן מזרעי החכמה והיופי, ושיש בהן לא אחת גם מזרעי ההרס והאנוכיות.
למדתי עם השנים לתת יותר מקום לעצמי ולאחרים. לרווח את הזמן. לפרום את הדקות שנערמות להן מעצמן. להתיר את קשרי המורכבות. למהר פחות. להיות יותר. להספיק פחות. לנשום יותר. חזרתי להתרגש מתנועת העננים, מריקוד העשבים ומניחוח העלים אחרי הגשם. למדתי מהם, שכמותם שלא אוכל להיות מי שאינני. לכל היותר אוכל להיות מי שהנני כבר. למדתי שלדרך יש קצב משלה ושהיא חכמה יותר מן ההולכים בה. שאין דבר שהיא מסתירה בסיומה, ושאין דבר שחסר בה מראשיתה. למדתי שלא ניתן להשיג בה דבר, וגם שלא ניתן לחמוק ממנה, כי אין לאן. למדתי שאי אפשר להגיע בסופה של הדרך אל סופה, אלא אולי רק לנקודת ההתחלה. שהמסע הזה ושמו 'חיי' הוא ריקוד של אינספור רגעי עכשיו, מסע מבטן האדמה אל בטן האדמה: תנועה עתירה במשמעות והבל מוחלט. תנועה עמוקה וחסרת פשר. מרגשת ונעדרת כל עניין. למדתי את הגם וגם בכאב גדול, מבינה שאלה הם פיסות חיי.
למדתי את החיים מן החיים. מילדי, מבן זוגי, מן ההליכה היחפה על שפת הים, מן המגע של כף הרגל בחולות שבלב הפרדסים, מן הריחות של הנחל, מציוצי הציפורים, מן השתיקה שגזרתי על עצמי, שרק בזכותה יכולתי לראות ולשמוע, אבל גם מן השיחה במכולת או בדרך לבית הספר. למדתי מהנשים ומהאנשים – תלמידים, שכנים, חברים, קרובים ומורים – אלה שבאו לשאול, לתהות, לשתוק, להתבונן, ללמוד, להקשיב ואלה שבנדיבותם באו לחלוק פיסה אינטימית של כאב. למדתי להקשיב וללמוד מכל מלמדי אלה, גדולים וקטנים, אהובים ואהובים פחות. כמיטב יכולתי השתדלתי ללמוד מכולם. מודה בקידה כנה וחרישית על המפגש עם היפה והכואב.
למדתי ולמדתי. אבל אללי, אני יודעת שאינני יודעת דבר. יודעת שעלי להמשיך וללמוד. ללמוד בלא לדעת, ללמוד לא לדעת. ללמוד להתפנות ולשכוח את הלמידה.
