יום חמישי, 5 בספטמבר 2013

הרוח והחומר ומה שביניהם..

מספרת האגדה הפרסית, שאלוהים יצר פסל מחומר בדמותו וביקש מן הנשמה שזה עתה נבראה להיכנס אליו. אלא שזו סירבה להיכלא בחומר. היא חשה עצמה חופשיה לנוד ברוח כרצונה, בלא גבולות ובלא מחסומים של שבייה ותכתיב. משראה שכך הדבר, ביקש האלוהים מן המלאכים שיפליאו נגן. ורק שעה שהיא מתערטלת לה בקסמי הניגון, מצאה הנשמה את דרכה באיטיות אל לב החומר והגוף, שהיה לה לשכינה, לבית ולמשכן.

יש בה באגדה מן המסתורין והוא נוגע בשניים מ"חוקי" הקיום. האחד הוא, שטבע הנשמה [תהא זו אשר תהא] הוא חופש נטול גבולות, ושאם לא תממשו עד תום - תחטא למהותה המקורית ותרחק משורש קיומה. ואילו ה"חוק" השני נוגע למפגש שבין החומר לבין הרוח; ולפיו הנשמה נכנסת לגוף על מנת לחשוף את המנגינות שבתוכה, את המנגינות שהן תוכה. רק כך יכולה היא לממש עצמה, לחוות את כוליותה ולגעת ביסודות העמוקים של עצם מהותה.
שני "חוקים" אלה גם יחד מגלים, שכאשר החלק הבלתי מוגבל שבנו מגביל עצמו, נכנע וכמו משתרש בחומר - רק אז יוכל הלב לממש במלואו את קיומו ולהוציא אל הפועל את ייעודו בבהירות ובאותנטית.
אובדן החופש המוחלט והפרידה מן ההקסמות המתעתעת הם המאפשרים לממש את חווית החיים במלואה. לא הבריחה מן החומר אל הרוח, כי אם צימוח הכנפיים מתוך רגבי האדמה. כאן, בשלמות הרוח-חומר נתון המקור לשלמות היותנו. הכניעה החופשית למגבלת הרוח וההתמסרות השלמה לתכתיבי עולם, משמעם מימוש החופש הבלתי מוגבל של קיומנו התחום בגוף.


התמונה מתוך "וועידת הציפורים", סיפור מסע סופי מאת פאריד עאטאר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה