זהות

סימנים של זהות 
בזה אחר זה
סדורים
שורה ארוכה -
גדרות
הפרדה,
מילים נבובות
כבד משקלן,
חורץ
גבול,
גוזר
גורל.
חלקי תמונה,
פיסות חיים
ואיש - יות.
כתמים על 'אודות'
ופרטים על 'היכן'
ועל 'כמה',
רמזים של 'מתי' ו'איך'
ו'עם מי'
וכמעט גם על
'מדוע'.
אבל
לא.

אבל זהות,
[אם לומר איזו אמת]
היא בכלל עירומה.
שדופה.
ריקה.
חפה מכל 'זה' שדבק בה.
עיקשת ביתמותה,
מסרבת לכל שם
מתמידה לחמוק
מכל תווית.
לא תישא דרכון –
לא זר
וגם לא דיפלומטי -
דבר אין לה משל עצמה.
כזו היא
כלומ-ית.

זה-ות
ודעה אין לה,
זה -ות
ולא ניסיון.
תשוקה אין בה
וגם לא זיכרון,
זה ועוד זה
לא יערם בתאיה.
רק הצבעה ילדותית
של תינוק שפוצה פה
ובלשון בראשיתית ממלמל
"זה" "זה" "זה".

אבל כשתתבגר ותבשיל -
כמו ש'חבר' שהיה ל'חברות'
וענן שהתגשם ל'עננות' -
על כורחה תעטה 'זה'
את גלימת ה –'ות',
ובעזרת השם
תאבד את עצמה
לאיטה
ולא עוד -
חירות.
תשכח מנין באה,
ואת ה'אין'
שאליו יכולה לחזור,
כבולה תהלך בעולם
מבדילה וחוצצת
ואין עוד מזור.