יום שישי, בסדנת "דרך הנהר"

את שישי האחרון, יחד עם קבוצת "דרך הנהר" הצפונית, בילינו בחיקו של עץ פיקוס ענק, הדומה לבית מכושף, שאין יודע היכן גזעו ומניין עלו וצצו ענפיו ולאן הוא ממשיך ומוליד את עצמו. הוא פגש בנו, לפני שראינו אותו והזמין בחום ובדממה להניח את הגוף בחיק עליו, להרפות מן האחיזה בין הענפים המתעגלים ולגעת בנשימה ברכות בסתר שורשיו. הידיים גיששו לגלות מטמונים, האגן הסכים להיתמך, להניח ממשקלו, למצוא מנוח, משען ומשכן. לרגע נדמה היה שנולדנו יחד כעץ גדול. מתרחבות זו מתוך זו, מתוך שורש, מתוך ענף, מתוך העלה. מסכימות לשמוט את המעלה ואת המטה, לשכוח את כלוב ההזדקפות האנכי, לפרום את החוטים האוספים את קיומנו היום יומי בתוך אריזות מהודקות. וכטיפות של מים, התמסרנו לזלוג זו בחיק זו מטה מן העץ לאדמה. ידייך שלך היו להמשך של גופי - רגליי שלי היו לשורשייך. "חדרי הלידה" בינות לעלים היבשים היו לנו לבית מקודש לקראת בוא השבת. תודה לעץ. תודה לביחד. תודה לאיריס על ההזמנה להתנשל ולחזור ולו לרגע לטבענו המקורי..