ירח על האורן
אני תולה אותו, אני מסיר אותו
ומתבונן כל פעם מחדש.

הוקושי [1665-1718]

צילם עמירם ציונוב

what is the y

that brings u to b?

צילם דורון ניסים

"תמיד ידעתי כי יבוא יום בו אבחר ללכת בדרך הזו,
אולם אתמול
לא ידעתי כי היום
הוא היום."

נאגרג'ונה

"יותר מכל איננו יכולים להרשות לעצמנו שלא לחיות בהווה. מאושר מכל בני התמותה הוא זה שאינו מבזבז אף רגע מן החיים החולפים על זכרון העבר. בלי לשמוע את קול התרנגול קורא מכל חצר משק בטווח האופק הנראה לעינינו, הגותנו נשארת מאחור. הצליל הזה מזכיר לנו בדרך כלל שאנחנו הולכים ומחלידים, הולכים ומתיישנים בהרגלי החשיבה שלנו וביישומם. בסיכומו של דבר הגותו של התרנגול עכשווית יותר משלנו..."

מתוך "טיול" מאת הנרי דיוויד תורו [1817-1862] - סופר, מודד, מייצר עפרונות, מגדל ירקות, מתבודד ומי שנחשב לאבי התנועה האקולוגית האמריקאית.

הזמנה להתבוננות

משק כנפי הציפור במעופה, פיתולי הדג בשחייתו, ריקוד העשב שרוחש לרוח בשדה, משט הענן, זרימת הנהר, נדודי גרגרי החול, פעימות הלב, גלי הנשימה – הכל, הכל מצוי בזרימה מתמדת. הכל נתון בשינוי בלתי פוסק. רגע נולד, רגע קמל. רגע נרקם, רגע נפרם. רגע נפגש, רגע נפרד. רגע נטען, רגע מתרוקן. העולם רוקד. החיים פועמים בלא התחלה ובלא סוף. לעולם לא נדע מניין הגיח הצעד הזה. לעולם לא נדע מה יוליד את הרגע הבא. נוכל רק להקשיב, להתמסר לאי ידיעה, לשדות התשוקה והפחד. להתבונן, להתערסל, לשחק עם מרווחי החלל והזמן. לנוע בסקרנות בין המתמלא ובין המתרוקן, בין הסגור ובין הפתוח, בין הגלוי ובין הנסתר. לחפש, למצוא, לאבד ולהמשיך ולרקוד. את האושר המיוחל לא נמצא בסוף הדרך - לא בסוף הריקוד, לא בסוף החיים. אפילו לא בהמשכם. הריקוד נברא ומתקיים בכל רגע מחדש. כמוהו, החיים מגשימים את עצמם בכל צעד. אין סוף לריקוד. אין מסקנה לדרך. יש בהם, לעומת זאת, חיות ועושר בלתי נדלים – מרחבים אינסופיים של יופי וכאב – שמבקשים להמשיך להיווצר ולהתגלות.

צילמה נטע גוב

 

כל היש הזה

כל ה'יש' הזה של הרגע הזה
שאני מכנה 'חיי' 
נמצא כאן,
רובץ לפתחי, 
נושם מתוכי,
בחריצים זעירים
של תחנת מעבר נסתרת,
על הגשר הצר שנמתח בין עבר לעתיד.

וככל שאתבונן, לא אוכל לגלות
כיצד מסתננות להן כך,
לאור היום
פיסות של אתמולים
מבעד לחריצי העכשיו;
ואיך דבקים להם רסיסים של ימי המחרת
אל הבלי הרגע,
כתמים של זיכרון ועלעלים של פחד,
זה בתוך זה
זה מתוך זה
צובעים בלא רשות,
בלא חמלה
ובלא זמן,
את שמי תחנת המעבר,
את ה'יש' הזה,
של הרגע הזה,
שאני מכנה 'חיי'.

דרך הנהר

"נדמיין לרגע מה שקורה לכולנו, שלרגעים העצמי סוגר, התודעה נעולה, ויש תחושה של חוסר אויר, המצב הזה, שהחיים היומיומיים מזמנים אותו הוא טריגר נפלא ללכת לבלות עם נעמה ואיריס, שתיים שאפשר לקרוא להן פורצות תודעה. באיזשהו תדר שיש בו קסם ועומק הן מצליחות דרך הגוף והמילים וכל הטבע שיש מסביב, לשחרר את אופני המחשבה, לתת לגוף לזוז, לשנות את המבט הקבוע, לצאת לרגע מהעצמי ולראות ממקום אחר, להרגיש ממקום אחר, לזוז ממקום אחר. ושוב לנחות על האדמה עם תחושה של ביטחון שהכל בסדר. שהחיים שוב אפשריים, טריים, זורמים ויש בהם - יש בהם שמחה ותקווה..."

בילי מוסקונה-לרמן, על סדנת "דרך הנהר".
29-31 במרץ, מדיטציה, תנועה, טבע וחופש. 
במרכז טאוס, אי פארוס, יוון.
http://riverpath.wordpress.com/

כשאני מקשיבה,
גם אם אחפש,
שוב ושוב
חומקת ממני 
זו שמקשיבה...

אלוהים, מודעות ומה שביניהם..

 

אלוהים הוא יחיד ושמו בלשון רבים.
מודעות היא מרובה ושמה בלשון יחיד.
ואולי זה משום שהשניים - האלוהים והמודעות -
הם אחידות מרובה וריבוי מאוחד
השוכן בכל?

יתכן שאני עצמי הוא האויב שזקוק לאהבתי.

קארל יונג
צילמה איריס נייס

לעולם לא תתנגד, לא תשפוט ולא תדחה.
לעולם לא תדרוש שאשאר
ולא תתלונן אם אעזוב בטרם עת.
תמיד תהא פנויה למעני,
בלא שתמהר,
נוכחת לצידי ככל שאבקש,
משקפת בדייקנות את נגיעות הזמן,
לא מהססת להדהד גם את חריצי הכאב החבוי.
בלא כחל וסרק,
בלא חנופה.
ככה.
אז איך קורה שאני,
שחושקת בכנות הזאת,
שבה ונמלטת
ממבט פני
במראה..?

בקרוב מאוד יצא לאור בעברית, בהוצאת פראג, ספרה של פמה צ'ודרון "התחילו במקום שבו שאתם נמצאים". לשמחתי, נפלה בידי הזכות לכתוב את דברי ההקדמה לספר, והרי תחילתן כאן, במקום שבו אתם נמצאים...

לעולם אני כאן. 
שוכנת ברגע הזה.

הגוף כאן.
הנשימה כאן.
העכשיו – גם הוא כאן.
איפה עוד יכול להימצא?
אין מקום אחר.
לעכשיו.
אין מקום אחר.
לי.
איני יכולה אלא להיות כאן.
בחירה? גזירת גורל?

אבל המחשבות בשלהן,
נודדות.
ואני, כמעט כבולה, מפליגה עמן:
אל מחוזות האתמול והמחר,
אל שדות הפחד והתשוקה,
אל מרחבי ה'בעד' ו'הנגד',
אל עולמות ה'אני' וה'אחר'.

והרוח שסועה ומסוכסכת.
מבקשת לאחוז בנעים, לבל יחמוק ממני.
מבקשת לגרש את הבלתי נעים, לבל ישכון בלבי לנצח.
סכסוך הרוח מתעתע ומתעצם,
וכמו עוקר את קיומי מן הכאן הזה,
שהוא עכשיו,
שהוא ביתי.
ולי – הרי אין בית אחר.

ולו יכולתי לעמוד בלב הסערה,
רוחי בעין רוחה,
ולו יכולתי לשכון בתוככי ה'ככה' הזה
של הרגע הזה,
בתוך תוכה של השניות,
ומעט מעבר לכל ה'זה-מול-זה',
לו יכולתי להיות כאן,
רק 'כאן',
כל כולי
'כאן',
שוכנת בשלמות
בתוך הנשימה ששוכנת בי,
היא השכינה ואני לה משכן,
ואנחנו לא שתיים,
ואולי אחת,
לו יכולתי –
בלא לאחוז,
בלא להדוף,
רק להיות.

להיות פשוט,
ופשוט להיות,
להיות ככה,
כמו שהנני,
בלא 'כמו',
בלא 'רק',
בלא 'פשוט',
רק הנני
[ואפילו בלא 'הנני' זה];
לו יכולתי,
כי אז הייתי 'אני',
זו שהנני,
ממילא.
זו שמסרבת לעצמה,
זו שחושקת,
זו שהודפת.
ולו הניחה זו לאחיזה,
ולו ויתרה על ההדיפה,
ולו הסכימה היא-אני
להיות כאן
ומכאן להתחיל,
כי אז -
אז היה מה שהיה:
רק
מה
שהיה.

ואולי לא כך:
כי אם
'היה
מה
שיש',
כאן.

המילה האנגלית vocation - שליחות, ייעוד או תכלית - באה מלשון voice והיא נוגעת ביכולת להקשיב לקול הפנימי, לקריאה החרישית ולידיעת המסתורין שעומדת לעתים בשורש ייעודנו.
זו אולי הסיבה לכך, ששלמה המלך ביקש מן האל הטוב לב שומע וקשוב וקיבל ממנו בתמורה לב חכם ונבון. שהרי ההקשבה היא חכמת הלב ותבונת הייעוד והדרך..

ההקשבה היא הכלי החשוב ביותר שעומד לרשותנו למימוש הפוטנציאל האנושי. 

קארל רוג'רס

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה - לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

בשם השמיים המתחדשים מדי יום,
גם אנחנו, כאן על האדמה,
מייחלים לשינוי.

הדיבור - ככסף, השתיקה - כזהב: 
שעה שאתם ביחידות, בדקו את מחשבותיכם. 
שעה שאתם בחברת אחרים, בדקו את מילותיכם.

המורה ההודי אטישה
תודה למשה עמאר על הצילום

מי שמבקש להחזיק בעולם ולעשותו,
רואה אני שלא יצליח.
העולם הוא כלי רוחני
ואי אפשר לעשותו.
העושה מהרס אותו,
המחזיק מאבד אותו.

הדברים -
קצתם לפנים, קצתם מאחור,
קצתם נשימתם עדינה, קצתם
נשימתם קשה,
קצתם חזקים, קצתם חלשים,
קצתם הורסים, קצתם נהרסים.

לכן החכם נמנע מן הקיצוניות,
מן המותרות
ומן היהירות.

לאו דזה, דאו דה ג'ינג
מסינית יורי גראוזה וחנוך קלעי
מוגש כחומר למחשבה, ערב הבחירות.

הַיֹּפִי הַמַּרְהִיב בְּיוֹתֵר נָמוֹג
בַּמְּהִירוּת הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר.
וּמַה שֶׁנִּשְׁאַר 
הוּא מַה שֶׁנָּטַעְתָּ
וּמַה שֶׁנָּתַתָּ.

יהורם טהרלב

אמא בטיול עם ילדי הגן בקיבוץ,
ראשית שנות השישים.

איש לא אמר לפרחים לפרוח
איש לא יאמר להם לעזוב בתום האביב

מורה הזן איקקיו, מאה 14-15
מיפנית יעקב רז

אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ
אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.
אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ
אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.
אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ
אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.

כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו
בַּקָּרָה,
אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.
וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.
בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.
לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע -
אַל תִּירָא.

לאה גולדברג

אניאתאניאת..

רק על ידי זה שהאתה נעשה נוכח, בא לעולם ההווה.

מרטין בובר, בסוד שיח.

בית

פיסה קטנה של ביחד...

ישנם ציירים שהופכים את השמש לכתם צהוב,
אבל ישנם אחרים,
שהודות לאמנותם ולכשרונם,
הופכים את הכתם הצהוב לשמש.

פיקאסו

חכמת הנבל העתיק

לפני שנים רבות, בעידן כסופי השיער, ניצב בעמק הלונגמן עץ הפאולינה, מלכו האמיתי של היער. הוא זקף צמרתו כדי לדבר עם הכוכבים; שורשיו נשתרגו עמוק לתוך האדמה, כשהם ממזגים את ליפופי הברונזה שלהם עם אלה של דרקון הכסף, שישן מתחתיו. 
ויהי היום, וקוסם גדול בנה מן העץ נבל מופלא, שרוחו העקשנית תאולף אך ורק על ידי הגדולים שבמוסיקאים. 
שנים רבות אצרו את הנבל קיסרי סין, אבל לשווא היו מאמציהם של אלה שניסו, איש איש בתורו, להפיק נעימה כלשהי ממיתריו. כמענה להשתדלותם הרבה ביותר, לא השמיע הנבל אלא קולות צורמים של בוז, רחוקים מרחק רב מן המוסיקה שהשתוקקו לשמוע. הנבל מיאן להכיר בשליט.
לבסוף הגיע פייאהו, נסיך הנבלאים. ביד עדינה הוא ליטף את הנבל, כדרך שבה מבקש אדם להרגיע סוס פראי, וברכות רבה נגע במיתרים. הוא שר על הטבע ועל העונות, על הרים גבוהים ועל מים זורמים, וכל זיכרונותיו של העץ ניעורו!
פעם נוספת, נשימת האביב המתוקה שבה ושיחקה בין עפאיו. מפלי המים הרעננים, בטפטפם במורד העמק, צחקו אל הפרחים המנצים. עד מהרה נשמעו הקולות החולמניים של הקיץ עם אינספור חרקיו, הטיפוף העדין של הגשם, יללת הקוקייה. הקשב! נמר נוהם, - העמק שוב עונה. הגיע סתיו; בלילה המדברי, חד כחרב, בוהק הירח מעל להקות הברבורים, ובעונג פראי מכות אבני הברד בענפים.
ואז המיר פייאהו את הסולם ושורר על אהבה. היער התנועע כמאהב נלהב אבוד בסרעפיו. כמו, כמו עלמה יהירה, ריחפה עננה בהירה וענוגה. אבל בחולפה נגרר על האדמה שובל של צללים, שחורים כייאוש. שוב נשתנה הסולם ופייאהו שר על מלחמה, על אבחת פלדה וסוסים בוטשים. ובנבל נעורה סופת עמק הלונגמן, דרקון שעט על גב הברק, מפולת הרעמים התנפצה בגבעות.
בהתרגשות שאל הקיסר השמימי את פייאהו, מה סוד כוחו. "אדוני", ענה פייאהו, "אחרים נכשלו מפני שהם שרו רק על עצמם. אני הנחתי לנבל לבחור את לחנו, ולא ידעתי אל נכון אם הנבל הוא פייאהו או פייאהו הוא הנבל".

מתוך "ספר התה", אוקאקורה קאקוזו.
תרגום מאנגלית: יורם קניוק.

מדיטציה

אמנות המדיטציה, כמו כל אמנות, דורשת 
כוס של הבנה,
חבית של אהבה
וים של סבלנות.

Saint Francis de Sales
מאה 16

חורף 2013

הייה לי חבר,
הייה לי אח..

האופה טוחן את גרעיני החיטה עד דק, כדי לעשות אותם לקמח. מדי פעם הוא מעלה מעט קמח לראות האם הוא דק דיו.
הקמח שואל את האופה,
האם אתה דק מספיק?
האופה מוסיף מים, לש את הקמח. מוסיף מה שמוסיף ומכניס לתנור.
הוא מוציא את הלחם חם וריחני מן התנור.
הלחם אומר לאופה,
אתה בהחלט נראה לי טעים.

[מתוך The Listening Book, W.A. Mathieu, מאנגלית יעקב רז]

צלול כל כך

באביב, הפרחים
בקיץ, הקוקיה
בסתיו, הירח המלא
בחורף, השלג הקפוא - 
הכל צלול כל כך

מורה הזן דוגן, מאה י"ג
מיפנית יעקב רז

לא שניים...

בלא להעדיף ובלא לדחות,
בלא בעד ובלא נגד,
בלא לאחוז במי מבין הצדדים..
ואני תוהה, אולי עמדה זו עצמה היא אחיזה באחד הצדדים...?

פעם...

פעם, מזמן, היינו אחת.
השמאנית, הקוסמת, המרפאה, מספרת הסיפורים, המיסטיקאית, המשוררת, הרקדנית, האלכימאית, עושה הניסים, השותקת.
מאז נולדה ה'אחת', באו השתיים. ורק זכר נותר מרקמת החיבור.