יום ראשון, 11 בנובמבר 2012


כַּאֲשֶׁר תִּסָּגֵר הַדֶּלֶת 
וְאֵצֵא אֶל הַחֲשֵׁכָה,
תְּחַיֵּךְ עֲקֶרֶת הַבָּיִת
וְתִתֵּן לָהֶם אוֹת לְשִׂיחָה.

הֵם יִמְנוּ הַפְּרוּסוֹת שֶׁאָכַלְתִּי,
וּכְתָמִים שֶׁעַל שִׂמְלָתִי,
וּקְמָטִים זְעִירִים שֶׁהִקְרִינוּ
סְבִיב עֵינַי עִם זִקְנָתִי.

וְיֹאמְרוּ "חֲבָל" וּ"בְעֶצֶם",
וּ"מוּבָן" וְ"אַף-עַל-פִּי-כֵן",
וּבְחֶסֶד זָהִיר יְסַכְּמוּנִי:
"אִלְמָלֵא" – "כֵּן אָמְנָם, יִתָּכֵן" –

וְהַרְחֵק מִדִּבָּה וָשֶׁבַח,
וּמֵעֵבֶר לְכָל הַמִּלִּים,
בְּשִׁרְיוֹן צִנָּה וָחֹשֶׁךְ
אֶפְרֹשׁ אֶל חֲלַל-לֵילִי.

לאה גולדברג / יְמֵי הַסְּתָו הָאֵלֶּה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה