מדי יום נושאות אותי רגלי לדרכן. פעם לנחל, פעם לחוף הים ופעם לשדות. בדרכי אל הנחל מוצאת עצמי פוסעת בשדרה המוליכה אל הגבעה האדומה, בית העולם של חברי הכפר שלנו. גבעה ירוקה ומטופחת הצופה אל העמק והים, מקום בו ישכון יום אחד גם ביתי שלי.
נזכרת בפעמים הרבות בהן צעדתי בשדרה בדממה, מהרהרת במי שנישא לפני ונפרד כעת מן העולם. נזכרת במילים שנישאו לזכרו או זכרה, בתפילות החרישיות שעלו על שפתי ובמחשבה שלוותה אותי, תמיד מלווה, שיום יבוא וגם אני אבוא בשערי בית העולם הזה. אבוא ולא אצא עוד. נישאת בידי יקירי אשאר לצידם של מי שעשו את דרכם לפני, כמותם אצא גם אני להמשך המסע, רחוקה מכל אלה שביכו את לכתי.
פוסעת לנחל דרך שדרת העצים. נושמת. נרגשת. נוגעת בחמלה בארעיותי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה